איחוד משפחות ארה"ב

קבלת מעמד בארה"ב על בסיס קרבה משפחתית

– קצת היסטוריה

– המצב כיום

– מי הזכאים לקבל מעמד?

– תקופות ההמתנה

– תיאור ההליך

– סיכום

קצת היסטוריה

המדיניות המסדירה את נושא ההגירה החוקית לארצות הברית, מתפרסת על פני ארבעה תחומים עיקריים: איחוד משפחות, הבאת מהגרים בעלי מיומנויות נדרשות בשוק העבודה המקומי, מענה למטרות הומניטריות ושמירה על כך שהמספר הכולל של המהגרים יגיעו לארה"ב ממגוון מדינות מוצא.

מדיניות זו קיבלה ביטוי בחוק ההגירה והלאום (INA) משנת 1952 ובתיקונים לחוק ההגירה וההתאזרחות משנת 1965, אשר ביטלו את מכסות המוצא הלאומי (שעד אז העדיפו את מדינות צפון ומערב אירופה). בדרך כלל, האופן בו חברה מסוימת מתייחסת למהגרים, משקף את הערכים של אותה החברה. בהקשר זה, יש לציין, כי עקרון המשפחה מהווה ערך מאוד מרכזי במערכת ההגירה לארה"ב (כמו ברוב המדינות המפותחות). המשפחה כתופעה חברתית תמיד שיחקה תפקיד מאוד חשוב בהליכים של הגירה.

הגירה משפחתית – זהו מונח המשמש לסיווג הגירה של אנשים אשר מהגרים עקב קשרים משפחתיים חדשים או מבוססים. במסגרת ההגירה המשפחתית, ניתן לבצע איחוד בני המשפחה עם קרובי משפחתם הזכאים בארה"ב. מאז ימיה הראשונים של ארה"ב, רוב ההגירה הייתה מבוססת על קרבה משפחתית, אך חוק ההגירה והלאום משנת 1965, הנזכר לעיל, הכיר באופן רשמי בקשר המשפחתי כדרך העיקרית של אנשים להגר לאמריקה.

בשנת 1965, השתנתה מדיניות ההגירה הקודמת, כך שלאזרחי ארה"ב התאפשר להעביר מעמד לא רק לבני זוגם וילדיהם, אלא גם להורים ולאחים בוגרים. מי שאחראי לשינוי מדיניות זו, היה חבר בקונגרס, דמוקרט שמרן מאוהיו, בשם מייקל פייגן. האיש היה אחד מהשמרנים הרבים באותה התקופה שסברו שזהו דבר היגיוני לתעדף מהגרים מאירופה על פני מהגרים מאזורים אחרים בעולם.

כפי שכבר הזכרנו, לפני שנת 1965 האשרות כן הוענקו על בסיס מוצאם הלאומי של המבקשים. גישה זו כן נתפסה כבר אז כגזענית ומפלה. עוד לפני שנות השישים של המאה הקודמת, שררה תחושה שיש לבטל את המדיניות הזו, ונשיא ארה"ב דאז ג'יונסון, אף קרא לעבור למערכת הגירה מבוססת זכות.

מייקל פייגן ואחרים, חשבו כי שינוי כזה עשוי לפתוח למעשה את הדלתות בפני יותר מדי מהגרים לא רצויים – מבחינתם. כתוצאה מהתנגדותם של פייגן ודומיו, הצדדים המעורבים הגיעו למעין פשרה ביניהם. כך, פייגן הציע מדיניות חדשה שתעניק עדיפות לאנשים שכבר היו להם קרובי משפחה בארה"ב. לדעתו, הדבר היה אמור לשמור על אוכלוסיית ארה"ב כפי שהייתה באותה תקופה – בעיקר אנשים לבנים ממוצא אירופאית.

למותר לציין, שבפועל השיטה החדשה לא בדיוק השיגה את המטרות של מייקל פייגן ותומכיו. בשנות השישים, עדיין כל שבעה מהגרים מתוך שמונה, הגיעו לארה"ב מאירופה. עם זאת, הדבר החל אט אט להשתנות. באותה התקופה איש עוד לא הבין זאת, אך ההגירה מהעולם המתפתח החלה לתפוס תאוצה. ארה"ב הפכה להיות לאחד מיעדי ההגירה הכי פופופולריים עבור מהגרים מכל רחבי העולם.

כך, מעניין לראות שכבר בשנת 2010, תשעה מתוך עשרה מהגרים הגיעו לארה"ב ממדינות לא אירופאיות. בהקשר זה, ההגירה המשפחתית תפסה נתח די גדול בהליכים שגרמו לשינוי המצב כאמור. שכן, בהנחה שעומדים בכל תנאי הזכאות, המסלול של ההגירה המשפחתית מהווה אופציה אטרקטיבית ביותר לקבלת מעמד חוקי בארה"ב.

למעשה, כיום, כשני שליש מכל המהגרים החוקיים לארה"ב מקבלים מעמד במסגרת הליך של איחוד משפחות. מתוך כמיליון אנשים שמקבלים גרין קארד בשנה נתונה, כ-50 אחוזים מהווים קרובי משפחה מיידיים של אזרחי ארה"ב, וכ-20 אחוזים נוספים – קרובי משפחה בקטגוריות ההעדפות המשפחתיות.

וזהו דבר די טבעי. לא פשוט להגיע לבד למדינה זרה לא מוכרת. מי שמגיע לבד לארה"ב ומתחיל את חייו מחדש, נתקל בהרבה קשיים. ייתכן ויש לו קושי עם השפה, עם המנטאליות, עם אורח החיים וכיו"ב, ובטח יש לו הרבה שאלות המצריכות תשובות. לכן, הרבה יותר קל להצטרף לקרובי משפחה שכבר התבססו בארה"ב, או לחילופין להגר יחד עם כמה מבני המשפחה ולא לבצע את הליך המעבר לבד.

המשפחה הינה קריטית עבור מהגרים, בכך שהיא מספקת להם תמיכה בתחומי חיים שונים, דבר שמאפשר להם להשתלב מהר יותר, למצוא מקום עבודה או אף להקים עסק משלהם. המשפחה עוזרת לחדשים להבין טוב יותר את התרבות, הסטנדרטים והמוסדות האמריקניים.

במאמר מוסגר חשוב לציין את העובדה, כי מבחינה סטטיסטית, הפער של ההשתכרות הראשונית בין מהגרים שנכנסים לארה"ב על בסיס קרבה משפחתית לבין אלו שנכנסים באמצעות ויזות תעסוקתיות, נוטה להצטמצם משמעותית עם הזמן. מחקרים רבים מראים שלמרות שבתקופה הראשונית, המהגרים שקיבלו את מעמדם במסגרת הליך של איחוד משפחות, מרוויחים פחות, בהמשך הדרך – יש להם גידול ברווחים גבוה יותר ממהגרי התעסוקה.

מעניין לראות, שדווקא לאחים ולאחיות של אזרחי ארה"ב, יש הכנסות ראשוניות גבוהות יותר משאר מהגרי המשפחה בכלל (מרביתם הם גם עצמאיים ולא שכירים). כמו כן, גם אחוז העסקים החדשים שהוקמו בארה"ב על ידי המהגרים בעשורים האחרונים גדל באופן משמעותי.

כך, הנתח של עסקי המהגרים בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת היה באזור של 13.3%, ובעשור השני של המאה ה-21 הוא הגיע כמעט ל-30%. בשנת 2015, המהגרים הקימו 51% מכל הסטארט-אפים בשווי של מיליארד דולר ומעלה, כשכל אחד מהחברות האלו העסיקו בממוצע כ-800 עובדים. כיום, המהגרים מקימים כ-25% מכל העסקים החדשים בארה"ב. ברור, שההגירה המשפחתית מטיבה גם אם כלכלת ארה"ב.

לא יהיה מוגזם להגיד, שחלק מההישגים המרשימים האלו הושגו רק בזכות המשפחה. כך, לדוגמא, סיוע עם הטיפול בילדים, עשוי לאפשר לאחרים במשפחה לעבוד זמן רב יותר ובכך לשגשג בעסקים.

חרף העובדה שהמסלול של ההגירה המשפחתית הינו, למעשה, הבסיס העיקרי להגירה חוקית לארצות הברית, עדיין לא יהיה נכון לומר שהשימוש בו הינו נקי מקשיים, כפי שיפורט להלן.

המצב כיום

כפי שכבר הזכרנו לעיל, כיום ההגירה המשפחתית מהווה כ-70 אחוז מסך כל ההגירה החוקית לארה"ב בכל שנה. כידוע, המספר הכולל השנתי של המהגרים שמקבלים את המעמד של תושב קבע עולה על מיליון (נכון לגבי העשור האחרון). ההגירה המשפחתית מאפשרת לבני המשפחה לחיות ולעבוד באופן קבוע בארה"ב עם קרוביהם – שהם תושבי הקבע החוקיים או אזרחי המדינה.

אחד מהמיתוסים הנפוצים בהקשר של ההגירה המשפחתית, מהווה הסברה שמספיק שמישהו אחד ישתקע בארה"ב ויקבל מעמד חוקי, ואז הוא כבר יוכל למשוך את כל המשפחה המורחבת שלו וכן הלאה.

במאמר מוסגר, יצוין, כי בעשורים האחרונים, כל הליך של איחוד משפחות מאפשר קבלת מעמד חוקי בארה"ב עבור כ-3.5 מהגרים בממוצע (מדובר בדרך כלל, בבני הזוג והילדים של המבקשים העיקריים). נכון שקיימת ביקורת רבה על מערכת ההגירה החוקית הקיימת ועל היכולת של בני משפחה לתת חסות לבני משפחתם הקרובים. רבים מתארים את יכולתם של המהגרים שמקבלים מעמד חוקי בארה"ב, לתת חסות לקרוביהם בתור "שרשרת" של הגירה (תופעה שהבית הלבן של הנשיא טראמפ מכנה "הגירת שרשרת").

יצוין, כי הנשיא טראמפ קרא לסיום "הגירת השרשרת" באחד מהנאומים שלו (ביום 30 לינואר 2018), שם הוא טען ש: "… מהגר אחד יכול להכניס מספר כמעט בלתי מוגבל של קרובי משפחה רחוקים…". הנשיא טראמפ, אף מעלה שוב לדיון את האפשרות לעבור לתכנית הגירה מבוססת זכות.

בשלב זה עוד לא ברור אם ומתי (וכיצד) ישתנו הכללים לגבי ההליך של איחוד המשפחות, אך, כבר קיימת הצעת תיקון לחוק ההגירה שמקדמת בעיקר שתי נקודות מרכזיות: אחת היא צמצום משמעותי של ההגירה המשפחתית, והשנייה היא יצירת מערכת מבוססת על צבירת נקודות – לצורך בחירת המהגרים עם הצעת עבודה תקפה ממעסיק אמריקאי.

יש שסוברים, כי צמצום ההגירה המשפחתית כאמור, יהווה מכה קשה ביותר לאזרחי ארה"ב המבקשים להביא קרובי משפחה ממדינות מסוימות כמו הודו, ויאטנם ואחרות. כמו כן, לא לכולם יש גם ציפיות גבוהות מהמעבר למערכת הגירה "מבוססת זכות", שכן החשש הוא שבמציאות החקיקה החדשה לא תוכל לשנות במידה הרצויה את ההגירה המבוססת על תעסוקה.

אף על פי שהבית הלבן תומך רבות בהצעת החוק החדשה בתחום ההגירה המשפחתית, וגם למרות הסיקור התקשורתי המשמעותי שההצעה הזו השיגה לאחרונה, לא נראה כי היא תעבור בקונגרס האמריקאי, לפחות לא במתכונת הנוכחית. יחד עם זאת, נראה כי הרעיונות העומדים בבסיס הצעת החוק, בטח יעוררו עוד הרבה דיונים חמים וסוערים עתידיים בתחום ההגירה.

במקביל, הבית הלבן מבין שהשינוי המוצע במערכת ההגירה, לא יכול לקרות לפני שכל מבקשי המעמד שכבר נמצאים בתוך המערכת יקבלו טיפול הולם. ברור, שהדבר יכול לקחת עשרות שנים. מדובר כאן בשינוי שבהנחה שהוא יתרחש, אז הוא ככל הנראה יחול לאורך שנים רבות.

זכויות של אף אחד מהמבקשים שעומדים כרגע בתור לקבלת מעמד על בסיס קרבה משפחתית, לא עלולות להיפגע בעקבות שינוי כזה. זאת, למעט קטגוריה אחת של מבקשים, היינו – הקטגוריה של ההורים לאזרחים אמריקאים, שזכויותיהם כן עלולות להיפגע בעקבות שינוי כזה – היה והצעת התיקון לחוק ההגירה תהפוך לחוק.

כך הוא הדבר, נוכח העובדה שבקטגוריה הזו, אין כיום כלשהי מגבלה מספרית. במילים אחרות, לא קיים עיכוב כלשהו במערכת, ולפיכך חוק כאמור ישפיע באופן מיידי על הקטגוריה הזו, אם ייכנס לתוקף. מה גם שיש לקחת בחשבון את העובדה שבמקרה כזה, יהיו הרבה אנשים שעוד לא הספיקו להגיש את בקשתם לקבלת מעמד, והדבר לא יתאפשר להם יותר – בעקבות שינוי בחוק כאמור. ברי, כי הדבר עלול לגרום במהרה לזעקה ציבורית מיידית, ובית הלבן מודע לכך.

בעוד שנכון הוא הדבר שהמהגרים שהגיעו לארה"ב על בסיס הקשרים המשפחתיים מהווים את הנתח הגדול ביותר של תושבי הקבע החדשים מדי שנה, עדיין, יש להבין שאפילו במצב הנוכחי ההגירה המשפחתית הינה מוגבלת והמציאות היא מורכבת יותר.

על פי חוק ההגירה הנוכחי, אזרחי ארה"ב או תושבי קבע חוקיים אינם יכולים להשיג ישירות ויזות עבור קרובי משפחה רחוקים על בסיס קרבה משפחתית. כפי שיפורט בהרחבה בהמשך, הם לא יכולים לבקש ישירות ויזה עבור בן דוד, דוד, סבא או בן משפחה רחוק אחר.

מגבלות סטטוטוריות בקטגוריות של העדפה המשפחתית, כמו גם עיכובים משמעותיים במערכת, כל זה מהווה מכשול לא קטן בפני המבקשים להתאחד עם קרוביהם. זה נכון, במיוחד, עבור מהגרים ממדינות כגון מקסיקו, סין, הודו והפיליפינים.

כמו כן, אין זה סוד שקיים תהליך של סינון נרחב אשר נועד להבטיח שהמהגרים לא יפלו לנטל כלכלי לחברה האמריקאית, או שלא יהוו סיכון פלילי או ביטחוני. בהקשר זה, מעניין לראות שמבחינה סטטיסטית, בפועל המהגרים מבצעים פחות עבירות על החוק מהילידים, והם למעשה, לא נהנים מנתח משמעותי מדי מעוגת התקציב הציבורי.

לאור כל הסיבות האלו, ניכר כי לבעלי מעמד חוקי בארה"ב די קשה להביא את בני המשפחה שלהם לארצות הברית.

אז מי זכאי לקבל מעמד על בסיס קרבה משפחתית ?

לאנשים רבים בארצות הברית יש בני משפחה שמתגוררים במדינות אחרות, ותוהים אם הם יכולים להביא אותם לארה"ב. ההגירה המבוססת על הקרבה המשפחתית מחייבת השתתפות של לפחות שני בני משפחה, מבקש ומוטב. זמינותן של ויזות ההגירה על בסיס משפחתי, משתנה בהתאם לשאלה האם המבקש הוא אזרח אמריקאי או תושב קבע חוקי, וכן בהתאם לקשר המשפחתי, הגיל, המצב המשפחתי וארץ מולדתו של המוטב.

על פי חוק ההגירה הנוכחי, רק אזרחי ארה"ב ותושבי קבע חוקיים (מחזיקי גרין קארד) יכולים להגיש בקשה לקבלת מעמד חוקי עבור בני משפחה מסוימים. בצד של המוטב, בגדול, מדובר בשתי קטגוריות עיקריות, "קרוב משפחה מיידי" ו"העדפה משפחתית". בחלק מהמקרים, למוטב יכולים להיות בן/בת זוג וילדים, אשר יהיו זכאים גם כן לקבלת מעמד בתור מוטבים נגזרים.

ובכן, בני הזוג של אזרחי ארה"ב, ילדים של אזרחים אמריקאיים לא נשואים מתחת לגיל 21, יתומים שאומצו בחו"ל על ידי אזרחים אמריקאיים, יתומים שאומצו בארה"ב על ידי אזרחי ארה"ב והורים לאזרחים אמריקאים בני 21 לפחות, כל אלה, שייכים לקטגוריה של "קרוב משפחה מיידי".

המוטבים בקטגוריה זו אינם כפופים למגבלות מספר ויזות ההגירה (גרין קארד) המונפקות מדי שנה. אמנם זה נכון, אבל בכל זאת, כל הוויזות אשר יונפקו בשנה מסוימת בקטגוריה של "העדפה המשפחתית", יופחתו מהסך של 480,000 הוויזות. שכן, המספר הכולל של הוויזות המשפחתיות בכל שנה אינו יכול לעלות על 480,000 – דבר אשר נקבע על ידי הקונגרס עוד בשנת 1990.

מכאן, יוצא אפוא, שלמספר הוויזות המונפקות בכל שנת הכספים עבור הקטגוריה של "קרוב משפחה מיידי", יש השפעה ישירה על כמה ויזות יינתנו בקטגוריה של "העדפה המשפחתית".כך, לדוגמא, בשנת 2015, "קרובי המשפחה המיידיים", היוו כ- 70 אחוז מסך כל ההגירה המשפחתית, וכ- 45 אחוז מכלל ההגירה החוקית לארה"ב.

באשר לקטגוריה של "העדפה משפחתית", יש סדר עדיפויות בהתאם ליחס המשפחתי בין המבקש לבין המוטב.

בניגוד לקטגוריה של "קרוב משפחה מיידי", בקטגוריה של "העדפה המשפחתית", המוטבים כן כפופים למכסות השנתיות של הוויזות (הן מגבלה כוללת והן מכסה למדינה ספציפית).

בעניין המגבלה הכוללת, הקונגרס קבע מינימום של 226,000 ויזות בקטגוריה של "העדפה המשפחתית", על מנת להבטיח שלא כל האשרות המשפחתיות יינתנו במסגרת הקטגוריה של "קרוב משפחה מיידי". מבחינה תיאורטית, אם בקטגוריה של "קרוב משפחה מיידי" יונפקו פחות    מ- 254,000 ויזות, אזי יישארו ויזות זמינות נוספות עבור הקטגוריה של "העדפה המשפחתית", עד לתקרה של 480,000 ויזות בשתי הקטגוריות ביחד.

יחד עם זאת, מאז שנת 1996, מספר הוויזות שהונפקו בקטגוריה של "קרוב משפחה מיידי" תמיד עלה על המספר של 254,000 בכל שנה. כתוצאה מכך, עד עצם יום הזה, המספר של הוויזות הניתנות בקטגוריה של "העדפה המשפחתית" נשאר קבוע – 226,000 ויזות בכל שנה.

כאן, מעניין לראות, שכ- 40 אחוז מהוויזות של "העדפה המשפחתית" ניתנות לבני הזוג וילדיהם הקטינים של תושבי הקבע החוקיים, ורק כ- 7 אחוזים מההגירה החוקית הכוללת, מורכבת מאחים ואחיות של אזרחים אמריקאים.

בנוגע למכסות עבור מדינות ספציפיות, יש מגבלה על מספר הוויזות שיכול להינתן בכל שנה למוטבים ממדינה מסוימת. חוק ההגירה קובע מכסה מוצהרת בשיעור של 7 אחוזים בכל שנה עבור כל ויזות המשפחה אשר יונפקו עבור מדינה אחת.

כך, למשל, לא יונפקו יותר משבעה אחוזים מהוויזות בכל אחת מתת-הקטגוריות של "העדפה המשפחתית", עבור מוטבים ממדינה אחת מסוימת. רק על מנת לסבר את האוזן – לא יינתנו יותר מ- 4,500 אשרות בכל שנה (7% מתוך 65,000) למוטבים ממקסיקו בתת-הקטגוריה של אחים ואחיות של אזרחי ארה"ב (עדיפות הרביעית).

כעת נסקור את תת-הקטגוריות של "העדפה המשפחתית".

כך, בעדיפות הראשונה, נמצאים ילדים לא נשואים של אזרחי ארה"ב. על המוטב להיות "לא נשוי" בעת הגשת הבקשה, ולהישאר כך עד לקבלת הגרין קארד.

בעדיפות השנייה, נמצאים בני זוג, ילדים קטינים, וילדים לא נשואים מעל 21 של מחזיקי גרין קארד. כאן, ילדים גרושים או אלמנים נחשבים ל"לא נשואים", ולכן הינם זכאים במסגרת סיווג זה. אותם ילדים בני 21 ומעלה נכנסים לקטגוריית משנה הנקראת F2B. הם ממתינים קצת יותר זמן מאשר קרובי המשפחה האחרים באותה העדפה השנייה, הנמצאים בקטגוריית משנה הנקראת F2A.

בשלישית – ילדים נשואים של אזרחי ארה"ב ובני זוגם וילדיהם הקטינים. אם המוטב מתגרש בתום לב במהלך השנים הארוכות של ההמתנה לוויזה, הוא יהיה זכאי לוויזה במסגרת הסיווג F1.

לבסוף, בעדיפות האחרונה, נמצאים אחים ואחיות של אזרחי ארה"ב, ובני זוגם וילדיהם הקטינים, בתנאי שאזרחי ארה"ב הם בני 21 לפחות.    

יש לציין, כי אחים ואחיות למחצה, כמו כן, גם אחים מאומצים, הינם זכאים במסגרת סיווג זה.

יוצא אפוא, שניתן לקבל מעמד בארה"ב על בסיס קרבה משפחתית לאזרח אמריקאי (ובחלק מהמקרים גם על בסיס קרבה משפחתית לתושב קבע – מחזיק בגרין קארד), ובעניין זה מדובר כעקרון, בקרבה משפחתית מדרגה ראשונה, דהיינו – בעל ואישה (ארוס/ארוסה), הורה וילד ואח ואחות.

מכאן, רואים שאם יש למישהו דוד או בן דוד, (או קרוב משפחה אחר) בעל אזרחות אמריקאית, הדבר לא מאפשר לו לקבל מעמד כלשהו בארה"ב על בסיס הקרבה המשפחתית זו.

כמו כן, לא ניתן בהקשר זה גם "לדלג" על דור, ומכאן עולה שסבא (או סבתא) לא יכול להגיש בקשה לקבלת מעמד חוקי בארה"ב עבור נכד, אם הילד של הסבא (ההורה של הנכד) אינו בעצמו אזרח אמריקאי.

הטבלאות הבאות מסכמות את האמור לעיל:

הערה: מתוך 77% של F2A כ- 75% פטורים מהמגבלה למדינה כלשהי. בעדיפות זו (שנייה) המספר הכולל הוא 114,200 פלוס המספר (אם קיים) לפיו רמת העדפה המשפחתית העולמית עולה על 226,000 , בתוספת מספרים העדפה הראשונה שאינם בשימוש.

כמה זמן ימתינו קרובי המשפחה הזכאים?

כידוע, חוק ההגירה והלאום (INA) קובע מגבלה על מספר ויזות ההגירה על בסיס קרבה משפחתית שניתן להוציא לאזרחים זרים בכל שנה. מי שממונה על הקצאת ויזות ההגירה אלו, הינו הגוף Department of State, ורשות ההגירה (USCIS) ממלאה תפקיד מרכזי בקביעת הזכאות לוויזת הגירה.

כפי שכבר הוזכר לעיל, המוטבים בקטגוריה של "קרוב משפחה מיידי", יכולים לקבל את הגרין קארד שלהם מבלי לדאוג לתקופות ההמתנה לזמינות הוויזה או למגבלות המספריות.

יחד עם זאת, עדיין זמן הטיפול בתיקים על ידי רשויות ההגירה (USCIS, וגם לאחר מכן על ידי State Department) יימשך חודשים ארוכים (לפעמים, אף מעל שנה).

ובכן, בעוד שקרובי המשפחה המיידיים (בני הזוג והילדים הקטינים) בדרך כלל יקבלו את הגרין קארד שלהם זמן קצר יחסית (והדגש כאן הוא על המילה "יחסית") לאחר שבקשותיהם תעבורנה את כל שלבי ההליך המורכב (בהנחה כמובן, שיעמדו בכל שאר התנאים), לא כך הוא הדבר בנוגע לשאר קרובי המשפחה מהקטגוריה של "העדפה המשפחתית".

ב"העדפה המשפחתית", תקופת ההמתנה עבור בני המשפחה יכולה להימשך בין שנים לעשרות שנים (תלוי באיזו תת-קטגוריה מדובר). באופן כללי, אפשר לומר שהמוטבים שנמצאים בעדיפות גבוהה יותר, ימתינו ככל הנראה פחות זמן. מכיוון שמספר מבקשי הגרין קארד, גדול יותר ממספר הוויזות הניתנות מדי שנה (זה נכון לגבי העשורים האחרונים), הדבר מוביל להמתנות ארוכות. זאת, במיוחד עבור מבקשים ממדינות עם צפיפות אוכלוסייה גבוהה ועם עניין רב בהגירה לארה"ב.

משמע הדבר, שאם בשנה מסוימת מספר גבוה במיוחד של אנשים מגישים את בקשותיהם ממדינות מסוימות, כפי שקורה לעתים קרובות במדינות כמו הודו, מקסיקו, סין והפיליפינים, אזי, בני המשפחה ייאלצו בסופו של הדבר להמתין עשרות שנים. אמנם, במקרים מסוימים, תקופת ההמתנה עשויה להיות קצרה יחסית, אך, ברוב המקרים ההמתנה נמשכת שנים.

כך, למשל, על סמך הבקשות שטופלו בחודש ינואר שנת 2018, ניתן לראות שבני הזוג וילדים קטינים של תושבי הקבע המתינו כמעט שנתיים, ילדים בוגרים לא נשואיים של אזרחי ארה"ב ותושבי קבע המתינו כ- 7-8 שנים וילדים בוגרים נשואים ואחים של אזרחי ארה"ב המתינו כ- 14 שנים.

כמובן, שקיים הבדל באורך תקופת ההמתנה עבור מוטבים ממדינות שונות, כפונקציה של המכסות למדינה הספציפית, כפי שהדבר הובהר לעיל. לדוגמא, הבקשות שטופלו בחודש ינואר שנת 2018 עבור אחים של אזרחים אמריקאיים שנולדו בפיליפינים, הוגשו לפני למעלה מ- 22 שנים, על כל המשתמע מכך !

מעיון בנתונים הסטטיסטיים שפורסו על ידי State Department, עולה כי החל משנת 2017, מתוך כ- 4.7 מיליון הבקשות הנמצאות במערכת בקטגוריה של "העדפה המשפחתית", כ-3.9 מיליון בקשות נמצאות ברשימת ההמתנה. יש לציין, שמדובר בבקשות שכבר טופלו ואושרו ורק ממתינות לכך שהאשרות המתאימות יהפכו להיות זמינות.

יש להבהיר, שבתקופת ההמתנה – ארוכה ככל ותהיה, על קרוב המשפחה הזר להמתין בארץ מולדתו עד שיוכל להיכנס חוקית לארה"ב.

כמובן, כי אם יש לקרוב המשפחה הזר ויזת תייר בתוקף, לרוב, הוא יהיה רשאי להיכנס לארה"ב גם בתוך תקופת ההמתנה בתור תייר. זאת אומרת, שיאפשרו לו כניסה לתקופה קצרה בלבד וללא רשות לעבוד. הדבר חשוב ביותר, במיוחד עבור אלא שנמצאים בהליך של איחוד משפחות עם תקופת המתנה ארוכה מאוד. זאת בדיוק הסיבה, מדוע תמיד מומלץ לנסות להשיג ויזת תייר לפני שמתחילים הליך של הגירה לארה"ב.

הטבלה להלן מסכמת את ממוצע זמני ההמתנה על פי הקטגוריות. תקופות ההמתנה בטבלה הן משוערות – על בסיס חישוב ממוצע זמני ההמתנה בשנים האחרונות. למידע מדויק יותר, יש לבקר באתר של Department of State:

ובכן, לסיכום, עקב העובדה שלא בדיוק ניתן לדעת מראש כמה אנשים ממדינה מסוימת יגישו את בקשותיהם בשנה ספציפית, ונוכח המגבלות השנתיות של אשרות ההגירה, הרי שאיש לא יכול לומר במדויק כמה זמן ימתין קרוב משפחה בקטגוריה של "העדפה המשפחתית" (הדבר הוא נכון במידה מסוימת גם לגבי הקטגוריה של "קרוב משפחה מיידי", למרות שכאן – כפי שפירטנו לעיל, לא קיימות מגבלות מספריות).

מה שאפשר לדעת בוודאות, זה כמה זמן האנשים שכבר הגישו את בקשותיהם ממתינים בתור – נכון ליום הבדיקה. בהקשר זה, מקומו של קרוב המשפחה בתור נקבע על בסיס המועד בו הבקשה שלו (טופס I-130) הוגש והתקבל כראוי במערכת.

כיצד מתנהל הליך איחוד משפחות ?

ההליך של איחוד המשפחות – בין אם מדובר במבקש שהינו אזרח ארה"ב ובין אם תושב קבע חוקי, מורכב מאותם צעדים בסיסיים.

כעקרון, קיימים שני נתיבים בסיסיים לצורך קבלת מעמד של תושב קבע (גרין קארד). הנתיב הראשון הוא הנפוץ ביותר והוא מתאים לקרובי משפחה זכאים שלא נמצאים בארה"ב. נפרט את הנתיב הזה בקצרה.

ההליך מתחיל בכך שהמבקש (אזרח ארה"ב או תושב קבע חוקי) עורך ומגיש את הבקשה לקבלת מעמד עבור בן משפחה זכאי (טופס I-130). טופס זה מונפק על ידי אחד מהגופים של רשות ההגירה (USCIS) והינו זמין להורדה בחינם באתר האינטרנט של הרשות.

מטרתו העיקרית של טופס I-130 הינה בדיקת קיומו של קשר משפחתי תקף בין המבקש וקרוב המשפחה הזר. במקרה של הקטגוריה של "ההעדפה המשפחתית", במועד קבלת הטופס ייקבע אוטומטית גם תאריך העדיפות (ראו לעניין זה לעיל). יש לשים לב לכך, שאישור קבלת הטופס על ידי ה- USCIS, אינו מהווה אישור עקרוני לביצוע ההליך.

בטופס I-130 האמור, יש לסמן גם את מקום הראיון לצורך קבלת ויזת ההגירה, וברוב המקרים זה יהיה בשגרירות (או הקונסוליה) ארה"ב במדינת המוטב. תמיד מומלץ לבדוק פרטים באתר של שגרירות ארה"ב הספציפית.

יש להקפיד לצרף לטופס I-130 את עותקי כל המסמכים הרלוונטיים (בתרגום לאנגלית – אם המסמך אינו באנגלית). רשימת המסמכים הנדרשים כוללת, בין השאר, ראיות למעמדו של המבקש (דרכון אמריקאי, תעודת התאזרחות, גרין קארד וכיו"ב), ראיות לקשר משפחתי בין המבקש למוטב (תעודת לידה, תעודת נישואין וכיו"ב) ומסמכים אחרים – בהתאם למקרה הפרטני.

כך, למשל, כשמדובר בבקשה לקבלת מעמד עבור בן/בת הזוג של המבקש (ויזת הנישואין), יש לצרף לטופס גם מסמכים המוכיחים את כנות הקשר. הכוונה היא להראות שמדובר בנישואין אמיתיים ולא פיקטיביים. לשם כך, ניתן לצרף מכתבים ממכרים, קרובי משפחה או מעסיקים, בהם יפורט את טיב היחסים בין בני הזוג לאורך היכרותם. מומלץ לצרף גם תמונות משותפות של בני הזוג (ממקומות וזמנים שונים).

את טופס I-130 יחד עם כל המסמכים הנלווים, יש להגיש לרשות ההגירה (USCIS) בסניף המקומי בארה"ב בעל סמכות השיפוט בהתאם למקום מגוריו של המבקש. חשוב מאוד להקפיד על שמירת עותקים של כל מה שמגישים, לרבות עותק של הטפסים, המסמכים התומכים ואף של ההמחאות לצורך תשלום האגרות (אלא אם כן משלמים באמצעות כרטיס אשראי).

לאחר קבלת הבקשה על נספחיה, רשות ההגירה (USCIS) תשלח אישור רשמי למבקש או למייצגו ככל וקיים. ייתכן והבקשה תימצא חסרה, ובמקרים כאלו, רשות ההגירה תבקש הבהרות ו/או השלמת ראיות (RFE). ככל והבקשה תאושר, המבקש יקבל אישור מה- USCIS, בו יפורט גם כן לאן התיק הועבר.

בדרך כלל, במקרה של מוטבים שנמצאים מחוץ לגבולות ארה"ב, אזי התיק יועבר למרכז הלאומי לוויזה (NVC). גוף זה ישמור את התיק וימשיך את הטיפול בו בתום תקופת ההמתנה (לעניין תקופות ההמתנה – ראו לעיל). כלומר, הטיפול בתיק יתחדש במועד בו ויזת ההגירה של קרוב המשפחה תהפוך להיות זמינה. בכל התקופה הזו, אין למוטב יותר מדי מה לעשות, חוץ מלהמתין. כמובן, כי במקרים של "קרוב משפחה מיידי", הוויזה זמינה באופן מיידי.

כשהטיפול בתיק יתחדש כאמור, המרכז הלאומי לוויזה ינפיק סדרה של טפסים והוראות עבור המוטב. כמו כן, יהיה צורך להמציא עוד עותקים של מסמכים נוספים כגון תעודת שחרור מהצבא, תעודת הלידה והדרכון של המוטב.

בשלב זה נדרש להגיש גם את תצהיר התמיכה הכלכלית (טופס I-864) בצירוף המסמכים התומכים. אחת הדרישות החשובות ביותר, בכל המסלולים לקבלת מעמד חוקי על בסיס קרבה משפחתית, מהווה הדרישה להוכיח נכונות ויכולת של קרוב המשפחה האמריקאי לתמוך כלכלית (במידת הצורך) בקרוב המשפחה הזר. במילים אחרות, רשויות ההגירה מנסות לוודא שקרוב המשפחה הזר, לא ייפול לנטל לחברה אמריקאית. כאן, יש להבהיר, שרק אזרח ארה"ב או תושב קבע חוקי מעל גיל 18 ואשר מקום מגוריו הקבוע הינו בארה"ב, יכול לחתום על תצהיר תמיכה כלכלית.

בנוסף לאמור לעיל, יהיה צורך לשלם אגרות נוספות. המרכז הלאומי לוויזה גם תכוון את המבקש לאתר האינטרנט שלה לצורך קבלת הדרכה. בשלב זה, יהיה צורך למלא גם את הטופס המקוון DS-260. המרכז הלאומי לוויזה יבדוק את כל הניירת ויבצע גם בדיקת רקע של המוטב.

לבסוף, לאחר השלמת הבדיקות הביטחוניות של המוטב ותשלום כל האגרות הרלוונטיות, המרכז הלאומי לוויזה יעביר את התיק לשגרירות ארה"ב במדינת המוטב (כפי שצוין בטופס I-130). המוטב יצטרך לעבור בדיקה רפואית, אשר נערכת אך ורק על ידי רופא מורשה, וייתכן שיצטרך גם לקבל חיסונים מסוימים.

כמו כן, על המוטב יהיה להמציא תעודת יושר מעודכנת בתוקף לשנה (מכל מדינה בה שהה מעל שישה חודשים אחרי גיל 16) ולתת טביעת אצבעות (ביומטריה), ולאחר מכן הוא יוזמן לראיון אישי בשגרירות.

הריאיון בשגרירות מהווה אחד מהצעדים האחרונים במסגרת הליך איחוד המשפחות. לקראת הריאיון, על המוטב להצטייד בעותקים המקוריים של כל המסמכים שהוגשו עד כה, וכן בכל מסמך נוסף אחר (גם מקור) שעשוי לדעתו לחזק את התיק שלו.

בנוגע לתיקים של איחוד בני זוג, חשוב להבהיר שבריאיון בשגרירות, המוטב לא יצטרך לעבור "חקירה צולבת" של ממש. וזאת, להבדיל מהמצב בו המוטב עובר את הריאיון בתוך שטח ארה"ב. בארה"ב המוטב חייב להיערך לקראת שאלות רבות אודות טיב היחסים בין בני הזוג ולשאלות אחרות שיעסקו בבדיקת "כשרותו" של המוטב. פירושו של הדבר – אם יש למוטב בעיות בריאותיות, פליליות או אחרות.

בשגרירות, בדרך כלל שואלים שאלות די קלות – בנוגע לתכניות העתידיות של המוטב לכשיגיע לארה"ב (מה הוא יעשה שם, איפה יתגורר, איפה יעבוד וכיו"ב). בהנחה שהכל בסדר – הוויזה תאושר סוף-סוף. במקרה כזה, הקצין הקונסולרי ינפיק מעטפה אטומה המכילה בתוכה את כל החומר הרלוונטי. בשום פנים ואופן אין לפתוח את המעטפה – הזכות הזאת שמורה אך ורק לקצין ההגירה בכניסה לארה"ב.

בדרך כלל, המוטב יקבל בדואר את הדרכון עם הוויזה, תוך מספר שבועות לאחר הריאיון. בדרכון יצוין מעמדו של המוטב ותאריך האישור.

לאחר קבלת האישור בשגרירות כמתואר לעיל, המוטב יצטרך לעבור עוד ראיון נוסף בכניסה שלו לארה"ב. חרף העובדה שמבחינה עקרונית כבר הונפקה למוטב אשרת הגירה בשגרירות, עדיין, לקצין ההגירה בגבול יש סמכות לסרב לו כניסה לארה"ב. תפקידו של קצין ההגירה בגבול, הינו לוודא שהמבקש להיכנס לארה"ב הינו זכאי לכך באמת. קצין ההגירה רשאי לשאול שאלות על הרשעות קודמות, מחלות קשות או הפרות של תנאי הוויזה כלשהן.

לבסוף, לאחר שתתאפשר כניסתו של המוטב לארה"ב, הוא אמור לקבל תוך מספר שבועות את הגרין קארד המיוחל (טופס I-551) בדואר לכתובת בארה"ב שהוא ציין לפני כן בטפסים.

בטבלה הבאה, מפורטים השלבים הנדרשים לצורך ביצוע ההליך של איחוד המשפחות:

הנתיב השני הוא מתאים לקרובי משפחה זכאים שכבר נמצאים בשטח ארה"ב ונקרא בשם "התאמת הסטטוס" (Adjustment of Status). מספר מילים על הנתיב הזה.

ברירת המחדל – על פי החוק, היא שיש לבצע את ההליך של איחוד המשפחות, כשקרוב המשפחה הזר נמצא מחוץ לגבולות ארה"ב. רק במקרים מסוימים ומצומצמים ובהנחה שקיימת ויזת הגירה זמינה, קרוב משפחה זכאי שכבר נמצא בשטח ארה"ב יהיה מסוגל להגיש בקשה לשינוי מעמדו – לצורך קבלת מעמד של תושב קבע חוקי.

במקרים כאלו, קרוב המשפחה הזר יכול "להתאים את הסטטוס" שלו, על ידי הגשת טופס I-485 בצירוף כל המסמכים הרלוונטיים הנוספים (כגון תוצאות הבדיקה הרפואית, תעודת היושר וכיו"ב). הגוף האחראי על הטיפול בטופס I-485 הינו המשרד המקומי של רשות ההגירה (USCIS).

ובכן, התאמת הסטטוס זמינה רק לקבוצה מאוד קטנה של מועמדים ובאופן כללי, לרוב הדבר כרוך בסיכונים ולא תמיד מומלץ. דוגמא למקרה בו לא מומלץ לבחור בנתיב זה, מהווה מקרה בו למשל, אזרח אמריקאי מתחתן בארה"ב עם תושב זר שנכנס לארה"ב בתור תייר.

במקרה כזה, עקרונית – אזרח ארה"ב יוכל להגיש בקשה לקבלת מעמד עבור בן/בת הזוג שלו, אבל הדבר כרוך בסיכון לקבל גירוש מארה"ב. שכן, מי שנכנס בתור תייר לארה"ב וזמן קצר לאחר מכן מבקש לשנות את מעמדו, עליו נטל הראיה להוכיח שלא היו לו כוונות להשתקע בארה"ב מלכתחילה – עוד לפני כניסתו לארה"ב.

לאחרונה, הרבה יותר קשה לעמוד בנטל הזה. קציני ההגירה בודקים כעת מקרים כגון אלו בקפדנות יתר. אם נוסיף לכך גם את העניין של בדיקת הלגיטימיות של הנישואין – שגם נערכת בתוך ארה"ב באופן הרבה יותר מעמיק מאשר בארץ המולדת של קרוב המשפחה הזר, אזי ניתן להבין בקלות שהבחירה בנתיב של "התאמת הסטטוס" בנסיבות כאלו, אינו מהווה פתרון קל להשגת המעמד החוקי עבור קרוב המשפחה הזר.

מצד שני, דוגמא מובהקת לשימוש לגיטימי בנתיב של "התאמת הסטטוס", מהווה ההליך של ויזת האירוסין. במסגרת ההליך של ויזת האירוסין, קרוב המשפחה הזר נכנס באופן חוקי לארה"ב, ואז בשלב מאוחר יותר – לאחר שמתחתנים בארה"ב תוך פרק הזמן המוגדר בחוק, הוא יוכל להגיש בקשה לשינוי מעמדו לתושב קבע.

לסיכום

כפי שניתן לראות, ברוב הבקשות לקבלת מעמד על בסיס קרבה משפחתית, יש לעמוד בקריטריונים הבאים:

– קרוב המשפחה המבקש חייב להיות תושב קבע חוקי (מחזיק גרין קארד) או אזרח של ארה"ב;

– המבקש יכול להגיש בקשה רק עבור קרוב משפחה מיידי שלו או עבור מי שנכנס לאחת מתת-הקטגוריות של "העדפה המשפחתית";

– בבקשות עבור האחים או עבור ההורים, קרוב המשפחה המבקש חייב להיות בן 21 לפחות;

– קרוב המשפחה המבקש, צריך שיהיו לו מספיק כספים ונכסים כדי לתמוך בקרוב המשפחה הזר ועליו יהיה לחתום על תצהיר תמיכה כלכלית;

– לפני שאזרח ארה"ב או תושב קבע חוקי יוכל לחתום על תצהיר תמיכה כלכלית (בין אם בתור מבקש ובין אם בתור ספונסר משותף, עליו להיות בן 18 לפחות. כמו כן, מקום מגוריו הקבוע צריך להיות בארה"ב;

– קרוב המשפחה הזר צריך לקבל אישור עקרוני לביצוע הליך איחוד המשפחות, לאחר כל הבדיקות הרלוונטיות (כלכלית, ביטחונית, רפואית וכיו"ב) ולהמתין – במידת הצורך, לוויזת הגירה מתאימה זמינה.

אמנם, ההליך של איחוד המשפחות נחשב משום מה לפשוט יחסית, אך, למעשה – נוכח קיומם של ניואנסים רבים בכל הסוגים של ויזות המשפחתיות, מדובר בהליך מורכב למדי. לא פעם, עקב טעויות – בין אם טכניות ובין אם מהותיות, של מבקשי הוויזות המשפחתיות, ההליך מתעכב רבות, ואף עלול להסתיים גם ב"סירוב".

על פי הנתונים הסטטיסטיים של רשות ההגירה (USCIS), ניתן לראות שמדי שנה, אלפי בקשות לאיחוד משפחה (טופס I-130) מוחזרות לתיקון או להשלמת פרטים ואף נדחות. כך, מתוך כ-248,000 בקשות שמוגשות בכל שנה, כ-20,000 בקשות מוחזרות לתיקון ליקויים או להשלמת פרטים, וכ- 16,000 בקשות נדחות.

לכן חשוב שכל מי שמעוניין בקבלת מעמד חוקי בארה"ב על בסיס קרבה משפחתית, ילמד היטב את ההליך מראש, כדי שיכול לתכנן את צעדיו על הצד הטוב ביותר.

אין זה סוד שביצועו של הליך איחוד המשפחות דורש תשומת לב רבה לפרטים, וממש לא כדאי לקחת סיכון מיותר. זו הסיבה שאנשים רבים בוחרים לפנות לעורך דין המתמחה בתחום ההגירה לארה"ב. עורך דין מומחה בתחום יצליח לחסוך זמן יקר וכאב ראש. הוא ידע להימנע מטעויות שעלולות לגרום לעיכובים ולפעמים אף לדחיית הבקשה לאיחוד משפחות.

משרדנו מתגאה בניסיון של קרוב ל-30 שנים בתחום ההגירה לארה"ב. בתור אנשי מקצוע מנוסים בתחום ההגירה, אנו נדע כיצד לסייע למשפחות להתאחד. לא חייבים לעשות את זה לבד. משרדנו עזר לאלפי קרובי משפחה של אזרחי ארה"ב ותושבי קבע חוקיים להיכנס בהצלחה לארה"ב. אנחנו מכירים היטב את מערכת ההגירה לארה"ב – מה בדיוק הדרישות שלה וכיצד לעמוד בדרישות אלו.

בכל מקרה, נוכח המורכבות והסיכונים הכרוכים בהתנהלות לא מקצועית מול מערכת ההגירה, מאוד רצוי להתייעץ עם עורך דין מומחה בתחום לפני נקיטה בצעדים כלשהם.

צרו איתנו קשר עוד היום!